הצלם

שעת המלחמה,

וידיו אוחזות חזק במצלמה,

דרך העדשה

המדבר נפרד רועד מהדממה.

משהו בו נזכר,

איזה לילה עירוני ומאושר,

אילו רק סיפרה,

על הפרי שלו, הבת שבבטנה.

הזמן ימתין,

שלושים שנות זיכרון או ארבעים,

עד שתמצא אותו,

אבק על המדים,

את אבא,

התמונות הרי תמיד היו בפנים.

עוד צילום אחד,

הנגמ"שׁ נוסע, האויב בצד

דרך העדשה,

לא רואים תקווה או משהו מיוחד,

הוא קורא שירה,

זה הגובה שמביא לו השראה,

למה היא מחכה?

התינוקת שבבטן כבר בוכה.

הזמן ימתין,

שלושים שנות זיכרון או ארבעים...

קול הירייה,

עוד ידיו אוחזות חזק במצלמה,

דרך העדשה,

הוא רוצה לנשום איתה עוד נשימה.

הזמן יחזור,

שלושים שנות זיכרון או ארבעים,

והמדבר והוא,

יקללו הרבה,

ביחד,

את הרגעים האחרונים,

האחרונים.