גן מאיר בערב
גן מאיר, בערב, תל-אביב,
אדם קורא שירה ונער שמקשיב,
ילדה שואלת שאלות קלות,
ואמא שנזכרת על הנדנדות.
איש אחד שגר על הספסל,
לתוך ביתו חסר הגג, צנח זלזל,
הוא מקווה ליום אחד יפה,
אולי שולחן ערוך לחג בבית-קפה.
כלבים נובחים ואין שום שיירה,
דגים שוחים כי אין להם ברירה,
וצב אחד קטן, כזה, מתוק,
חולם איך יום אחד ישחה רחוק, רחוק.
ואני,
מביט וחושב,
אם זה לא כואב,
להיות גן,
באמצע העיר,
נאמר ביום כמו זה,
חמים וגם בהיר,
לאסוף את השברים,
את המכות,
שמכאיבים לאנשים,
בעיר הזאת.
איש זקן ובידו מקל,
עוצר ליד הנדנדות להתפעל,
גם הוא נזכר איך פעם התנדנד,
וקול אמו ששר איתו, עלה ורד.
האיש על הספסל מקיץ עכשיו,
ונער שעומד קרוב, כבר מאוהב,
החלומות שלו אמיתיים,
המציאות שמועה חולפת בחיים.
הכלב מתקרב אל הקבצן,
שואל אותו, כלבה קטנה, הלכה לאן,
חסר הבית מסמן לשמאל,
ושתי בנות צוחקות עכשיו יחדיו בקול.
ואני,
מביט וחושב...
גן מאיר, בערב, תל אביב,
אדם קורא שירה, ואין מי שיקשיב,
הנדנדות מתנדנדות לבד,
ועל השביל הולך לו צב אמיץ אחד.
