יפת שמלה, שיער פזור כחול,
היה לה להגיד, ולא הפסיקה,
והוא ישב מולה ופה ושם הביט בה.
על כיסא נמוך כמו ילד הוא ישב,
לרגע היא חייכה, אולי זה לא אליו,
עשתה עצמה בוכה, או באמת,
דמעה אחת ביקשה להתלבט.
חשב אולי זה פחד,
או משהו מסביב,
ולא הבין שהיא גדלה,
שבא מולה אביב,
שהפרחים שלה הנצו,
והשמש לה עלתה,
שפרפר יושב בסבלנות,
עורג לחלונה.
את לבה ארזה זהיר בתוך קרטון,
הכול לקחה, זרקה חצי ארון,
אמרה שיפגשו, בערב לדבר,
ולא חזרה, ולא חייכה אליו מאז יותר.
הבית ריק נהיה, הלילה ומחר,
אורות בחדרים, ואין בו מי שגר,
אולי הרוח שהיתה בגוף שלו החי,
ואין בו עצב, הוא אומר, אומר, או שאולי...
חשב אולי זה פחד,
או משהו מסביב...
השתיקה נמסה בבוקר האתמול,
השמיים הם הכובע הכחול,
האוויר הוא השמלה הלבנה,
הלב שלה ציפור על עץ ממול, ומנגינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה