רקוויאם לסירת הנייר

אני זוכר שעה שקטה אחת,

ורדיו מנגן,

ואיש עם אקורדיאון שברחוב פתאום נפל,

היית קרובה אלי,

כתף נוגעת בכתף,

אני זוכר,

איך העולם פשוט נשבר.

את מספרת על חבר רחוק,

שעוד מעט חוזר,

האיש על הריצפה לרגע קם לרקוויאם,

הוא לא שמע עלי,

לא, לא סיפרת לו שום דבר,

אני חושב,

שהאוויר מרגיש מוזר.

כל הנחלים,

שהפלגנו עליהם,

בסירת נייר,

איך הם התייבשו,

ואיך נהיה לי קר,

אמצע הקיץ,

אמצע היום,

אמצע הזמן,

ואמצע שומקום.

ומה,

אולי את יודעת,

מה אמצא לי שם?

אני זוכר שעה גשומה אחת,

פתאום, בלי אזהרה,

והמציל שהתהלך עירום בתוך המהומה,

נתת לי להבין,

שהחיים הם בטוחים,

אני עומד,

ומחכה שתחזרי.

הוא לא יציל אותך ממך, הוא לא,

הוא לא יאהב יותר,

צלילי אקורדיאון שמישהו זרק לים,

הוא לא יקשיב להם,

הוא לא יקח אותך לשם,

אני בוכה,

כי האמת שלי פצועה.

כל הנחלים,

שהפלגנו עליהם בסירת נייר...

הצלם

שעת המלחמה,

וידיו אוחזות חזק במצלמה,

דרך העדשה

המדבר נפרד רועד מהדממה.

משהו בו נזכר,

איזה לילה עירוני ומאושר,

אילו רק סיפרה,

על הפרי שלו, הבת שבבטנה.

הזמן ימתין,

שלושים שנות זיכרון או ארבעים,

עד שתמצא אותו,

אבק על המדים,

את אבא,

התמונות הרי תמיד היו בפנים.

עוד צילום אחד,

הנגמ"שׁ נוסע, האויב בצד

דרך העדשה,

לא רואים תקווה או משהו מיוחד,

הוא קורא שירה,

זה הגובה שמביא לו השראה,

למה היא מחכה?

התינוקת שבבטן כבר בוכה.

הזמן ימתין,

שלושים שנות זיכרון או ארבעים...

קול הירייה,

עוד ידיו אוחזות חזק במצלמה,

דרך העדשה,

הוא רוצה לנשום איתה עוד נשימה.

הזמן יחזור,

שלושים שנות זיכרון או ארבעים,

והמדבר והוא,

יקללו הרבה,

ביחד,

את הרגעים האחרונים,

האחרונים.

מול המראה

את קמה בבוקר

והשמש אינה.

אולי קסם חורף,

אולי נעלמה.

איך עזב?

לא השאיר אף מכתב.

בוחרת בחדר,

ממול המראה.

והכול משתקף,

ורק אותך לא רואָה.

קצת קר,

בעתיד שעבר.

את לא מצליחה לעצור,

את הלב שרוצה לדבר,

אצלך בתמונה הקטנה על הקיר,

את רואה את עצמך ואותו.

זה אתם בסיפור אחר.

בלילה, בחושך,

כבר לא ישנה,

אם הוא לא איתך,

מי איתך? ודממה,

מה נשאר?

גם השקט כבר זר.

נושבת בבית,

כמו רוח חיה.

היה את אומרת,

או אולי לא היה.

מה עכשיו?

הוא אמר שאהב.

את לא מצליחה לעצור,

את הלב שרוצה לדבר...

אני ותמר

את היום שלי אני מתחיל,
בגעגוע די רגיל,
את היום שלך את מתחילה,
בהתעלמות אחת טובה,

אחר הצהריים בשדרה,
כוסות קפה, עוגת גבינה,
ואת בחוץ לארץ כבר שנה,
והחשבון יקר נורא

החיים עוברים מהר, תמר,
תחזרי, אולי מחר,
הכול יחזור להיות כמו שהיה,
נשוט ביחד, בסירה

את הגוף שלי הפרדת ממך,
רק את הלב שכחת אצלך,
תסדרי יפה בחדרים,
ותתקשרי אל ההורים

לא לחוץ על חתונה בקיץ,
לא לחוץ על ילדים,
יש מזרן חדש שמתנפח,
נעשה עליו חיים

סקובידו דו סקובידו דו דו
סקובי סקובי דו סקובי דו...

על המחשב ממול יש ת'טאפט,
אני יודע, קצת פאתט,
חייב לראות אותך בכל דקה,
והנה שוב את מופיעה.

אל תגידי לא, חשבי נכון,
כשאת לא כאן, אין ביטחון,
הולך ברחוב, מכיר את כל העיר,
אולי בכלל אכתוב לך שיר.

סקובידו דו סקובידו דו דו
סקובי סקובי דו סקובי דו..

הלב הארוז

השתיקה נמסה בבוקר האתמול,
יפת שמלה, שיער פזור כחול,
היה לה להגיד, ולא הפסיקה,
והוא ישב מולה ופה ושם הביט בה.

על כיסא נמוך כמו ילד הוא ישב,
לרגע היא חייכה, אולי זה לא אליו,
עשתה עצמה בוכה, או באמת,
דמעה אחת ביקשה להתלבט.


חשב אולי זה פחד,
או משהו מסביב,
ולא הבין שהיא גדלה,
שבא מולה אביב,
שהפרחים שלה הנצו,
והשמש לה עלתה,
שפרפר יושב בסבלנות,
עורג לחלונה.


את לבה ארזה זהיר בתוך קרטון,
הכול לקחה, זרקה חצי ארון,
אמרה שיפגשו, בערב לדבר,
ולא חזרה, ולא חייכה אליו מאז יותר.


הבית ריק נהיה, הלילה ומחר,
אורות בחדרים, ואין בו מי שגר,
אולי הרוח שהיתה בגוף שלו החי,
ואין בו עצב, הוא אומר, אומר, או שאולי...


חשב אולי זה פחד,
או משהו מסביב...


השתיקה נמסה בבוקר האתמול,
השמיים הם הכובע הכחול,
האוויר הוא השמלה הלבנה,
הלב שלה ציפור על עץ ממול, ומנגינה.